שם משמואל
ונראה דהחטא הוא מחמת גודל מעלתם, והיינו דהנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך פירש"י התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהי' עמו ולחלקו, והנה איתא בספה"ק שהשבטים נתייראו שלא ידחו מפני יוסף, כמו עשו מפני יעקב, ויהי' הוא לבדו הבעל ברית לאלקים, והם ידחו, וחרה להם הדבר עד מות כמסת רצונם ותשוקתם העצומה לקרבת האלקים של קדושי עליון כמוהן, אך עם כל המעלה של תשוקתם הגדולה, יש למצוא בזה קצת נטי' מדרכי התמימות, שמתנאי התמימות שלא לחקור אחר העתידות וכל מה שיבוא לקבל בתמימית, ולא לבד בעניני עוה"ז אלא אף בדברים האלקיים להיות בטל לרצון הש"י, וכמו שאמר דוד המע"ה (שמואל ב' ט"ו כ"ה) ויאמר המלך לצדוק השב את ארון האלקים העיר אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אותו ואת נוהו, ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו, כך הי' להם להשבטים לילך בדרך תמים ולהשיב אל לבם אם ימצאו חן בעיני ה', יעמדו לפניו כל הימים ולא ידחו מפני יוסף, ואם כה יהי' רצון ה' לדחותם, הנני יעשה לנו כטוב בעיניו, וע"כ לקדושים כאלה הי' נחשב נטי' מדרך התמימות, ולעומת שההולך בדרך תמים הוא עמו ולחלקו, אבדו מעלה זו להיות עם ה' ממש, והנה ידועים דברי הזוה"ק בטעם נגף ששולט במנין עד שצריכין לשקלים, משום שע"י מנין נסתלקה הברכה ושוב שורים כחות חיצונים במקום הברכה וזה מביא לנגף רח"ל, והוא כטעם הזוה"ק בטומאת מת הידוע, וע"כ השבטים נמי במקום שנסתלק מהם ענין אלקי שהי' שורה עמם, נספח להם כח חיצוני לעומת ענין אלקי שנסתלק מהם, וכמי שענין אלקי מאיר עינים, ועמהם בדבר המשפט שלא יבואו לכלל טעות, עשה להם כח חיצוני הנספח להם בהיפוך שהחשיך עיניהם והביאום לכלל טעות עד שנעשה מה שנעשה: